תוצאת חיפוש

שמית קדוש, גאלי קופטי, עידית פלטאו

המח' לרפואה פנימית ב' והמח' לרפואת משפחה מחוז צפון, מרכז רפואי העמק עפולה

לשיתוק סרעפת חד-צדדי או דו-צדדי מספר סיבות אפשריות: כאלה שמקורן בפגיעה עצבית וכאלה שמקורן בפגיעה שרירית.

נירופתיה שמסוכרת היא סיבוך שכיח בחולי סוכרת ובעלת מיגוון רחב של ביטויים קליניים.

במאמר זה מובאת פרשת חולה בת 52 שנה, חולת סוכרת שאושפזה עקב שיתוק הסרעפת הימנית. בבירור מקיף שבוצע לחולה לא נמצאה סיבה לשיתוק הסרעפת פרט לנירופתיה שמסוכרת. בבדיקת מעקב לאחר 6 חדשים חל שיפור בהסתמנות הקלינית והרנטגנית. מובאת סקירת הסיפרות שנדון בה הקשר שבין סוכרת לשיתוק סרעפת.
 

רעות פרנס¹, גיא קליינמן¹, חיה כץ¹, דויד האוזר¹, אמיר בוקלמן¹, חנה לייבה¹, הילה קנובלר³, עדנה שכטמן², איילה פולק¹

¹מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²המח' להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המירפאה המטבולית, מרכז רפואי קפלן, רחובות

עשרים אחוזים מהמועמדים (20%) לניתוח ירוד לוקים בסוכרת.

הערכת מהלך רטינופתיה שמסוכרת (פגיעת הסוכרת ברשתית) לאחר ניתוח ירוד והשפעת האיזון המערכתי על הרטינופתיה.

נכללו חולי סוכרת שעברו ניתוח להוצאת ירוד. חולים שטרם הניתוח היו ללא רטינופתיה או עם רטינופתיה קלה ובינונית סווגו ל-4 קבוצות. בקבוצות א'-ד' נבדקו התנהגות הרטינופתיה, בצקת במקולה (מרכז הראייה ברשתית), השפעת הטיפול בטיפות נוגדות-דלקת, וולטרן-אופטה והשפעת האיזון המערכתי. חולים עם רטינופתיה מתקדמת שטופלה בלייזר טרם הניתוח היוו קבוצה חמישית.

מצב הרשתית הוערך לפני הניתוח ואחריו מבחינה קלינית ואנגיוגרפית. המימצאים ברשתית נוקדו וסווגו לדרגות חומרה. עין אחת נותחה ושימשה למחקר והשנייה לבקרה. בקבוצה ב' הבקרה הייתה חולים שאינם חולי סוכרת שעברו ניתוח ירוד.

בקבוצה א' נבדק מהלך הרטינופתיה בחולי סוכרת ללא או עם רטינופתיה קלה. לאחר הניתוח: ב-66% הודגמה יציבות הרטינופתיה וב-34% החמרה (P<0.005) . עיתוי ההחמרה היה בשישה חודשים הראשונים ב-84% מהחולים. רטינופתיה טרם הניתוח נמצאה כגורם-סיכון להחמרה. חדות ראייה טובה הושגה ב-67%, במיוחד בעיניים שהראו יציבות לעומת החמרה, ובעיניים שטרם הניתוח היו ללא רטינופתיה. בקבוצה ב' בצקת במקולה נמצאה ב-50% בקבוצת המחקר וב-8% בקבוצת הבקרה(P<0.005) . ברוב העיניים ללא רטינופתיה לא נוצרה בצקת. בקבוצה ג' 26 עיניים טופלו בטיפות וולטרן ו-24 באינבו. החמרה בבצקת במקולה נמצאה בשיעור נמוך בקבוצת הוולטרן לעומת האינבו(P<0.01) . בקבוצה ד' בנוכחות HbA1C נמוך מ-7.5 מ"ג/ד"ל או שווה לו נמצאה היארעות נמוכה של החמרה ברטינופתיה. בקבוצה ה' בעיניים שטופלו בלייזר לפני ניתוח הירוד, נמצאה החמרה בעיניים המנותחות לעומת קבוצת הבקרה.

לסיכום, מהתוצאות ניתן להסיק כי מומלץ מעקב קפדני אחר הרשתית לאחר ניתוח ירוד, במיוחד בחולים עם רטינופתיה שמסוכרת טרם ניתוח. איזון הסוכרת ומתן טיפות נוגדות-דלקת לאחר הניתוח יכול להקטין סכנת החמרת הרטינופתיה.

רן טיין*, איילה פולק, אמיר בוקלמן, חיה כץ, ראובן פוקרוי, אריאלה לן, רעות פרנס, אייל אלוני, דויד האוזר

מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

בצקת במקולה היא הגורם הנפוץ ביותר לאובדן ראייה בינוני בקרב חולי סוכרת. הטיפול המקובל בבצקת הוא טיפול בלייזר. לאחרונה פורסמו תוצאות עבודות על הזרקת Triamcinolone acetonide (טריאמצינולון אצטוניד - ט"א) לתוך העין, לחלל הזגוגית, כטיפול לבצקת מקולרית מפושטת שלא הגיבה לטיפולי לייזר קודמים.

המטרות היו לבדוק יעילות ובטיחות במעקב שנה לאחר הזרקה בודדת של  Triamcinolone acetonide לחולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת עמידה לטיפול לייזר.

נערך מחקר התערבותי פרוספקטיבי השוואתי על סידרת חולים. מיקום: מירפאת בית-חולים אוניברסיטאי. אוכלוסיית חולים: 21 חולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת דו- צדדית; תהליך ההתערבות: מתן זריקה בודדת של ט"א לנוזל הזגוגית;  משתנים עיקריים: חדות ראייה על-פי ETDRS, מידת הבצקת על-פי הערכה קלינית ומדידה בבדיקת דימות במכשיר  RTA, 3 ו-12 חודשים לאחר הזרקה. בנוסף נוטרו השפעות-לוואי: לחץ תוך-עיני והיווצרות ירוד.

שלושה חודשים לאחר ההזרקה ניצפה בקרב קבוצת המחקר שיפור ממוצע בחדות ראייה של 4.7±11.7 אותיות בלוח EDTRS לעומת 0.2±11.4  בקבוצת הבקרה  (P=0.18). שנה לאחר ההזרקה לא ניצפה הבדל בשינוי בחדות הראייה בין הקבוצות. בהערכה קלינית של שטח הבצקת ניצפה שיפור משמעותי בקבוצת מחקר לעומת קבוצת בקרה לאחר 3 חודשים (P=0.0006 )  ושנה (P=0.05 ), אך ב- RTA נמצאה הפחתה בעובי הרשתית בבדיקת 3 חודשים בלבד שאינה בעלת משמעות סטטיסטית (P=0.24). בארבע עיניים מקבוצת המחקר נדרש טיפול נוגד לחץ תוך-עיני לעומת אף לא אחת מקבוצת הבקרה (P=0.054). לא נמצא הבדל בין הקבוצות בהיווצרות הירוד אחרי שנה (P=0.69).

לסיכום, הזרקת ט"א לחלל הזגוגית עשויה לשפר חדות ראייה באופן זמני. השפעת-הלוואי השכיחה היא עליית לחץ תוך-עיני הנשלט במרבית החולים בטיפול מקומי. במעקב שנה לא נמצאה עדות התומכת ברעלנות התרופה בקרב עיניים של חולי סוכרת עם בצקת מפושטת.

* עבודה זו בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה בירושלים לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

רפי ביצור, דרור חרץ וארדון רובינשטיין

המכון לחקר ליפידים וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החברה לחקר מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להתהוותה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצאות התחלואה התמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה בישראל ובעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסידרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע מוח, שפורסמו לאחרונה. ההמלצות נועדו לעדכן את אלו שפורסמו בעבר על-ידי החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

במאמר הנוכחי, שהוא החלק השני המתפרסם בנושא זה, מפורטות ההמלצות לטיפול בסוכרת, בהפרעות בשומני הדם ובמניעת אירוע מוח.

ליאור רייכל¹, אייל שיינר²

¹לימודי ד"ר לרפואה, ²החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1,2הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

השמנת-יתר (Obesity) היא מגפה עולמית בהתהוותה. ההשפעות השליליות של השמנת-היתר רבות, והן פוגעות בבריאות הציבור בעיקר בעולם המערבי. קיים קשר בולט בין השמנת-יתר לבין סוכרת, מחלות לב כליליות, סוגי סרטן שונים, וכן בינה לבין תיסמונות חסימה בדרכי הנשימה בשינה. בנוסף, תוארה השמנת-היתר כגורם המשפיע לרעה על פוריות האישה, על מהלך ההריון ועל תוצאות הלידה. נמצא קשר מובהק בין השמנת-יתר לבין תוצאות גרועות של מיילדות, מחלות שונות בתקופת ההריון: יתר-לחץ-דם בהריון (Gestational hypertension), רעלת הריון (Preeclampsia), סוכרת הריון (Gestational diabetes) וכן סיבוכים בניתוחים לחיתוך הדופן (Cesarean section) ובתהליכי ההרדמה. מטרת סקירה זו להציג תמונה עדכנית על הקשר בין השמנת-יתר לבין סיבוכי הריון ולידה, וכן לסקור את הטיפולים המקובלים בהשמנת-יתר (שינוי הרגלים, פעילות גופנית, תרופות וניתוח), תוך התייחסות מיוחדת לתהליך ההריון והלידה. בסקירה זו מודגשת חשיבותו הרבה של הטיפול בהשמנת-היתר ומניעתה, כחלק מקיום הריון תקין.

רישרד נקש, מנחם בן חיים, פאולינה כץ, טטיאנה יחנין

יח' השתלות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

השתלת לבלב כטיפול בחולי סוכרת סוג 1 בוצעה לראשונה בשנת 1966. לאחר מכן בוצע ניתוח זה לעיתים רחוקות עקב שיעורי הצלחה נמוכים יחסית. כיום, השתלת לבלב מוצלחת היא שיטת הטיפול היחידה המאפשרת להשיג רמה תקינה ויציבה של גלוקוזה בדם (Normocglycemia), הממעיטה בשיעור הסיבוכים של מחלת הסוכרת.

רות דפרין (1), זאב יוספברג (2), משה קרפ (2)

החוג לפיזיותרפיה (1) והחוג לפדיאטריה (2), הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פעילות גופנית מהווה חלק חיוני בטיפול בילדים חולי סוכרת נעורים תלויית-אינסולין (סוכרת סוג 1 –Type 1 diabetes). במספר מחקרים נבדקה ההשפעה של פעילות גופנית מתמשכת על רמת הגלוקוזה בדם בילדים אלו, אולם השפעתה של פעילות גופנית חדה לא נבדקה, למרות שזהו דפוס הפעילזת האופייני ביותר בילדים.

המטרות היו לבדוק השפעת פעילזת גופנית חדה משני סוגים - רכיבה על אופניים ותרגילי התעמלות - על רמת הגלוקוזה, הורמון הגדילה והקורטיזול בדם של ילדים חולי סוכרת סוג 1, ואת הקשר בין ערכים אלו לרמת האיזון של חילוף-החומרים בילדים אלה.

אחד-עשר ילדים הלוקים בסוכרת סוג 1 (גיל ממוצע 17 שנה) ביצעו, בשני מועדים שונים, רכיבה על אופניים ארגומטריים ותרגילי התעמלות למשך 20 דקות. רמת המוגלובין A1 נבדקה כמדד לרמת האיזון של חילוף-החומרים של הילדים. כמו-כן, נמדדו רמות הגלוקוזה בדם, ורמות הורמון הגדילה והקורטיזול בדם, לפני הפעילות הגופנית ולאחריה, כמדד למאמץ הגופני.

רכיבה על אופניים ותרגילי התעמלות גרמו לעלייה דומה בדמות הורמון הגדילה והקורטיזול. יחד עם-זאת, רכיבה על אופניים ארגומטריים גרמה לירידה מובהקת ברמות הגלוקוזה בדם. הירידה ברמת הגלוקוזה נמצאה במיתאם עם רמת הגלוקוזה ההתחלתית לפני הפעילות ועם משך המחלה. בניגוד לכך, תרגילי התעמלות לא גרמו לשינוי משמעותי ברמת הגלוקוזה בדם. בשישה ילדים אף נרשמה עלייה ברמת הגלוקוזה בדם בעקבות ההתעמלות. לא נמצא קשר בין רמת האיזון של מחלת הסוכרת לבין השינוי ברמת הגלוקוזה בדם בעקבות שתי הפעילויות הללו.
לסיכום, ההשפעה של פעילות גופנית חדה על רמת הגלוקוזה בדם בילדים עם סוכרת סוג 1 תלויה ככל הנראה בסוג הפעילות, אך לא בעוצמתה. מתוצאות המחקר עולה, כי רכיבה על אופניים ארגומטריים עדיפה על-פני תרגילי התעמלות להורדת רמת הגלוקוזה בדם. כמו-כן, ההשפעה של רכיבה על אופניים על רמת הגלוקוזה בדם גוברת ככל שרמת הגלוקוזה ההתחלתית גבוהה יותר וככל שהמחלה ממושכת יותר. יש להסביר לילדים חולי סוכרת סוג 1 ולהוריהם על השלכותיה של פעילות גופנית חדה, ולהדריכם לבחור בפעילות גופנית מתאימה.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

אופיר אביזהר, ג'רלד ברוק

המכון לבדיקה תקופתית מונעת, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טרשת העורקים, כפי שהיא באה לביטוי במחלות הלב וכלי-הדם, היא הגורם הראשון לתמותה בישראל. גורמי-הסיכון העיקריים ידועים במידה רבה וניתנים לטיפול, ושני גורמים אלו הביאו לירידה בשכיחות המחלה ובשיעור התמותה. במאמר הנוכחי נסקרת השכיחות של גורמי-הסיכון העיקריים באוכלוסיית הנבדקים במכון לבדיקה תקופתית מונעת בבית-החולים רמב"ם, חיפה. אוכלוסייה זו צעירה בדרך-כלל ונחשבת לבריאה.

נמצא, כי שכיחות גורמי-סיכון עיקריים באוכלוסייה זו היא גבוהה, וחלק בלתי מבוטל מהנבדקים נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלות לב וכלי דם. לאיתור גורמי-הסיכון ובעלי הסיכון הגבוה ללקות בטרשת העורקים, נודעת חשיבות עליונה.

קרלוס בן-בסט, ארוין שטרן וגרשון פינק

חולת הסוכרת רגיש לסידרה של סיבוכים כרוניים ונמצא בסיכון של מוות מוקדם. הסיבוכים המיקרו-וסקולריים מוכרים היטב. למרות המידע המועט הקיים בנושא השלכות הסוכרת על תיפקודי הריאה, קיימות הוכחות לפיהן מערכת הנשימה מושפעת גם היא ממחלת הסוכרת. ירידה משמעותית בנפח הריאות ובפיעפוע דווחה במספר עבודות. הליקויים בתיפקודי הריאות המדווחים בחולי סוכרת נובעים קרוב לוודאי מהשינויים בריקמת הקולגן וב- microcirculation שדווחו בחולים אלו. המימצאים במחקרים הקליניים האחרונים שנערכו בנושא זה, שנויים במחלוקת. במאמר זה נסקרת הספרות הרפואית שפורסמה בהקשר זה.

(1) טליה וולק, (2) שמעון וייצמן, (3) אילנה הרמן-בהם, (4) מיכאל פריגר, (1) שאול סוקניק,

(1) המח' לרפואה פנימית ד', (2) החטיבה לבריאות הקהילה, (3) המירפאה לסוכרת, (4) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

המטרה במחקר היתה לבדוק את שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה ומאפייני כאב נוספים ב-137 חולי סוכרת מסוג 2, לעומת 139 חולים ללא סוכרת מסוג 2, תואמים מבחינת גיל ומין. לא נמצא הבדל בשכיחות פיברומיאלגיה בין הגברים בשתי הקבוצות, אולם לגברים חולי הסוכרת היה סף כאב נמוך יותר ומספר רב יותר של נקודות רגישות, והם דיווחו על כאב בשיעור גבוה יותר לעומת גברים בקבוצת הבקרה.

לעומת זאת, נמצאה שכיחות יתר של פיברומיאלגיה בנשים חולות סוכרת מסוג 2 לעומת הנשים בקבוצת הבקרה – 23.3% לעומת 10.6%, בהתאמה (P=0.048). למרות ההבדל בשכיחות הפיברומיאלגיה בנשים, לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הנשים במספר הנקודות הרגישות ובסף הכאב. כמו-כן נשים חולות סוכרת התלוננו על כאב בשיעור גבוה יותר. הן בנשים והן בגברים חולי סוכרת היו מספר הנקודות הרגישות וקריאות הדלורימטר ביחס ישיר עם משך המחלה.

ACE Gene Polymorphism in a Diabetic Cohort and Diabetic Nephropathy

Orna Levinson, Shmuel Oren, Chana Yagil, Marina Sapojnikov, Alexander Wechsler, Rosanna Bloch, Yoram Yagil

Laboratory for Molecular Medicine, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba and Barzilai Medical Center, Ashkelon

The renin-angiotensin system is thought to play an important role in the pathophysiology of kidney disease in diabetes. Previous studies have shown a possible association between the D allele of the angiotensin converting enzyme (ACE) gene, known to be associated with higher circulating levels of ACE, and increased risk of developing nephropathy in NIDDM. The present study investigated the distribution of ACE gene genotypes in the general population and patients with NIDDM, the association between the D allele and diabetic nephropathy, and the association between the ACE genotype and involvement of other target organs in NIDDM. The ACE genotype (insertion/deletion I/D) was determined in all subjects, subsequently divided into 3 groups based on their polymorphism (DD, DI and II). The presence of nephropathy was defined by an albumin-creatinine ratio of 30 mg/g or greater (mean of 2 first morning urine samples).

In the general population most had the D allele (DD or ID) and a minority the II genotype. There was no association between genotype and hypertension, ischemic heart disease, hyperlipidemia, and cerebrovascular or peripheral vascular disease. In diabetics the genotype distribution was not different from that in the general population. Within the diabetic group, there was no association between genotype and hypertension, hyperlipidemia, duration of diabetes, or HbA1C levels. Nephropathy, found in 81 of the 156 with NIDDM, was not associated with genotype. Diabetic nephropathy was not associated with retinopathy, neuropathy, or ischemic heart, cerebrovascular or peripheral vascular disease. We conclude that in the population sampled, there was no association between the D allele of the ACE gene and the risk of developing nephropathy in NIDDM.

Islet Autoantibody Assays in Type I Diabetes can Replace ICA Test

Daniel Lazar, Naomi Weintrob, Natalia Abramov, Sara Assa, Konstantin Bloch, Regina Ofan, Hadassa Ben-Zaken, Pnina Vardi

Institute for Pediatric Endocrinology and Diabetes, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva and Felsenstein Medical Research Center, Tel Aviv University

Islet cell antibodies (ICA) continue to serve as the basis of the principal serological test for definition of active autoimmunity of beta-cells. Its disadvantages are the need for human pancreatic tissue and difficulty in obtaining quantitative results. In the past decade biochemically-defined beta-cell antigens were described, leading to the development of sensitive and specific autoantibody assays, to predict insulin-dependent diabetes mellitus (IDDM). We examined the value of combined biochemically-based serological assays, such as autoantibodies to insulin (IAA), glutamic acid decarboxylase (GADA) and ICA512 (ICA512A) to replace the traditional ICA assay.

Blood samples of 114 newly diagnosed IDDM patients, aged 12‏5 yrs (range 2 months - 29 years) were tested for ICA (indirect immunofluorescence), IAA, GADA and ICA512A (radiobinding assay). The latter 2 assays were performed using recombinant human [35S]-labeled antigen produced by in vitro transcription/translation. We found that fewer sera scored positive for ICA and/or IAA (80.7%, 92/114) than for 1 or more of IAA, GAD, or ICA512 (88.6%, 101/114). We conclude that combined testing for IAA, GAD and ICA512 can replace the traditional ICA/IAA test to predict IDDM and is helpful in the differential diagnosis of insulin-dependent and noninsulin-dependent diabetes.

Progression of Diabetic Retinopathy after Cataract Extraction

Y. Raniel, Y. Teichner, Z. Friedman

Annette and Aron Rozin Dept. of Ophthalmology, Bnai-Zion Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

A prospective study of the effect of cataract extraction with intraocular lens implantation on the course of diabetic retinopathy (DR) in 44 patients (59 eyes) was carried out. It showed that in the 1-3 years following surgery, there was progression of DR (including development of newly formed retinopathy) in 35% of the patients (28.8% of eyes). Progression was more marked in patients with pre-operative bilateral DR compared to those without bilateral DR (77% and 16% respectively). Insulin dependence did not play a role in progression. Final visual acuity was better in patients without pre-operative DR, as well as in eyes without progressive retinopathy.